התנהלות בין-אישית בראיון עבודה – שפת גוף

שוב שלום 🙂 כמובטח, הגיע הזמן לדבר על התנהלות בראיון סביב נושאים לא טכניים, כמו שפת גוף וההצגה הראשונית שלכם. חשוב לי להבהיר שאני לא מומחה לתקשורת או שפת גוף, ומבחינתי מטרת הפוסטים בנושא היא בעיקר יישור קו סביב הבייסיקס, וכיסוי טעויות בסיסיות שלא כדאי לעשות. הפוסט הזה מתמקד בשפת גוף, ובפוסטים הקרובים נכסה נושאים דומים נוספים.

 

לפני שאנחנו צוללים לכללי עשו-ואל-תעשו, כדאי לשאול את עצמנו: למה בכלל ההתנהגות בראיון משנה? לכאורה, היא משנה כי המראיינת רוצה להעריך במידה סבירה שיהיה נחמד לעבוד עם המועמד, וחשוב מכך, שהוא לא יצור תקריות בין-אישיות שמחרבות את הפרודוקטיביות במקום העבודה. אבל את הניפוי הזה אפשר להעביר למכון אבחון חיצוני שמתמחה בזה, ולא צריך להקדיש עבורו את הזמן היקר של ראשת צוות פיתוח. גם ככה רוב המועמדים הם אנשים נורמטיביים, שמסוגלים להעביר ראיון בלי ליצור אנטגוניזם עז אצל המראיין, אז בשביל מה בכלל צריך את הטקס הזה? שימרו על קשר עין, הפגינו שפת גוף כזו וכזו… מה זה פה, תהליך עסקי לשכירת מתכנתים, או סטודיו למשחק?

בעצם בואו ננסה לחסוך למראיינת עוד התעסקות: לא רק שאפשר לחסוך לה את העיסוק באישיות המועמד, אולי אפשר לחסוך את כל הראיון? הרי אפשר להעביר למועמד מבחן בכתב. בשביל זה מספיק זמן של המתכנת הכי זוטר בצוות, למענה על שאלות (ואולי אפילו לא זה), ואפשר לבחון הרבה יותר מועמדים בעלות נמוכה יותר. והרי זה לא שיש סיבות מיוחדות להאמין שעדיף לשאול מועמד פנים אל פנים מה ההבדל בין TCP ו-UDP, מאשר לשאול אותו בכתב, נכון?

לטעמי, הסיבה שרוב המראיינים לא עושים את זה היא פשוטה: אנשים הם חיות חברתיות שפיתחו במשך שנים אינסטינקטים של תקשורת לא ורבאלית. וכמו שההתנהגות האנושית הזו באה לידי ביטוי בכל סיטואציה אחרת בחיים, היא תבוא לידי ביטוי גם פה. כן, אפשר לארגן תהליך ראיונות א-פרסונלי שמבוסס על מבחנים. יש אפילו אנשים שאני מעריך שמעודדים את זה. הם מדווחים על הנטיה האנושית המוכרת מצד המראיינים להתעלם מהנתונים, ולהסתמך על תחושות בטן שנובעות מה"בטחון" וה-"passion" שהמועמד מקרין. הם גם מדווחים שהטמעת התהליך נתקלה בהתנגדות מצד המראיינים. אני יכול לומר גם שאישית, תהליכי ראיונות א-פרסונליים, סטייל ראיונות בגוגל, יצרו אצלי כמרואיין תחושות דומות של ניכור ואנטי. משיחות עם חברים, הבנתי שלא רק אצלי.

כלומר המסקנה היא שלטוב ולרע, ה-cognitive biases שמושפעים משפת גוף וסגנון התנסחות ישחקו תפקיד בראיונות. וזאת ממש לא הסיטואציה היחידה בחיים בה דברים כאלה משחקים תפקיד – אלפי אנשי מכירות לא טועים 😉

בדיוק השבוע דיברתי על זה עם מכר שלי, שהיה מנהל בכיר בארגון טכנולוגי גדול, וכמובן גייס לא מעט אנשים לאורך השנים. אם עוד לא השתכנעתם, נדמה לי שהתגובה שלו תבהיר את העניין סופית: """מה אכפת לי אם יש לו ממוצע 85 או 82? אני מסתכל במיוחד על דברים אישיותיים בולטים, כמו האם המועמד פיקד על אנשים בצבא, או אפילו אם הוא היה רשג"ד בצופים. תוך כדי הראיון אני מנסה להעריך אותו כאדם, ומשתמש באינטואיציה שלי כדי להעריך איך הוא ישתלב בחברה.""" (כן, גם אותי הקטע עם רשג"ד בצופים הפיל מהכיסא 🙂

 

אז אחרי שהבנו למה זה בכלל משנה, בתקווה הבנו שבדברים האלה אפשר "להרוויח נקודות בחינם" בראיון, בכך שתיצרו תקשורת חיובית ונחמדה עם המראיין. זה יביא את הראיון למצב בו המראיין מעריך שהוא ישמח לעבוד איתכם ולאכול איתכם צהריים כל יום, ויקווה שתעברו את החלק הטכני בהצלחה. (ואפשר גם "להפסיד נקודות", אם חלילה תיצרו אווירה לא נחמדה). יאללה, בואו נלמד איך להרוויח 🙂

 

ערכתי ראיונות-דמה כמה פעמים לאורך השנים, וכשאני חושב על הנושא הזה, אני לרוב שם דגש על שלוש נקודות עיקריות: קשר עין עם המראיין, שפת גוף פתוחה וחיובית, ושיקוף של המראיין. בואו נפרט עליהן טיפה:

  • קשר עין – חשוב לשמור על קשר עין שוטף עם המראיין, גם אם אתם ביישנים, וגם אם לפעמים הוא חופר וקל לאבד ריכוז 🙂 אני לא מתכוון לבהייה רצופה במראיין לכל אורך הראיון – זה יוצר תחושה קריפית. מנסיוני, רוב האנשים מסיטים את מבטם ממי שהם מדברים איתו בצורה טבעית כל כמה שניות, וזה בסדר. מה שבעיקר חשוב לזכור בראיון, זה להחזיר את המבט למראיין אחרי שהסטתם את המבט, כל פעם לכמה שניות. לא צריך לעבוד עם סטופר, רק לזכור להחזיר את קשר העין כל כמה שניות, ואז הכל בסדר 🙂
    בהזדמנות זו, אם המראיין מתחיל לחפור לספר לכם על המערכת המסעירה שבונים בצוות שלו – בנוסף לשמירה על קשר עין, הוא מאוד יודה לכם אם נגיד תהנהנו כל כמה שניות, ובכך תתנו לו פידבק לא-ורבאלי שאתם עדיין איתו ולא איבדתם עניין 🙂 

 

  • שפת גוף פתוחה וחיובית – ראיון הוא כמובן סיטואציה מלחיצה, וכשאנשים נלחצים הם נוטים לכווץ את שפת הגוף שלהם: לשלב ידיים, לקרב את הכתפיים, ולכופף את הגב. נסו להימנע מהדברים האלה. הם יוצרים אווירה לא טובה, וגם ממשיכים אצלכם את תחושת הלחץ, במקום להשתחרר ככל שהדקות עוברות בראיון ואתם רואים שהמראיין לא מפלצת. גם אל תעשו את ההיפך: לא כדאי להתפרש בכיסא בפישוק רגליים ו"לארג'יות". כדאי פשוט לנטרל את ההתנהגות הסגורה: נסו להביא את הגב והכתפיים למצב נטרלי ונוח. אל "תישפכו" לתוך הכיסא, אלא שבו בגב זקוף. אם אתם לא בטוחים מה לעשות עם הידיים כי כרגע אתם לא כותבים או מדגימים משהו, אפשר לשים אותן בצורה לא משולבת על הברכיים, או על משענות הכיסא. (ובמיוחד, אל תעשו תנועות עצבניות עם הידיים מתוך חוסר-מעש, מה שנקרא בלעז don't fidget).

 

  • שיקוף של המראיין – כחלק מאותה התנהגות לא ורבאלית שמוטמעת בנו בתור בני אדם, אנחנו רגילים לשקף את שפת הגוף של האנשים איתם אנו מדברים. זה אחד מהמנגנונים שמביאים ליצירת אמון בין אנשים. שימו לב: חלילה לא לחקות את המראיין אחד לאחד, זה מאוד מובחן ויתפס מיד כנסיון ללעוג לו. מה שכן כדאי לעשות, זה לשים לב מה המראיין משדר, ולנסות לשקף את זה. האם המראיין התלוצץ איתכם? יופי, הוא מנסה לשבור את הקרח ולהוציא אתכם מהלחץ, זרמו איתו ופרגנו לו חיוך, גם אם הוא לא הרג אתכם מצחוק. האם הוא הביע עניין בכם כאדם, למשל שאל על תחביבים? כנ"ל, נסו להיפתח טיפה ולספר במשפט או שניים על מה שהוא שאל, זה יעשה לאווירה רק טוב. מצד שני, מתישהו המראיין ירצין, כנראה בתחילת השאלות הטכניות – שקפו את זה ושדרו לו שאתם מבינים שכמה שהיה נחמד לשוחח, עכשיו הוא צריך לבחון אתכם.

שימו לב במיוחד לנקודות האלה בזמן שהמראיין מדבר ואתם מקשיבים – כפי שכתבתי, במצבים האלה קל לאבד ריכוז 🙂

 

מדי פעם, לפני שאני מציע למכר לעשות ראיון דמה ולהתמקד בתקשורת, אני שומע את התגובה הנפוצה "למה שאצטרך את זה? אני יודע לדבר עם אנשים, אני גם ככה עושה את זה בחיים :-)". מנסיוני, גם אנשים חברותיים מאוד עשויים ליפול בדברים האלה. קל מאוד להקרין לחץ ותחושת אי נוחות בראיון, פשוט כי זה מה שאתם מרגישים. ובאופן עוד יותר בולט מנסיוני, אנשים לא מקפידים במצב הזה על קשר עין, גם כנראה מתוך לחץ. אם הקשבתם לעצתי מהפוסטים הקודמים בנושא, אתם ממילא עושים ראיון דמה מתישהו, עם מתכנתת ותיקה שיצא לה לראיין, או עם חברים מהלימודים. אני ממש ממליץ לבקש מהמראיין-דמה שישים דגש על הנושא הזה, ובאותה הזדמנות יראיין אתכם גם על ההצגה הראשונית שלכם (נדון בהצגה הראשונית בפוסט עתידי). זה לא יאריך את ראיון הדמה כמעט בכלום, ובהחלט עשוי לעזור (ואם לא – לא הרווחתם, וגם לא הפסדתם). גם אם אתם עושים ראיון דמה עם חבר מהלימודים שלא מנוסה בראיונות, בקשו ממנו לשים לב כל כמה דקות לאווירה בראיון כפי שהוא תופס אותה (ואם יש לו כח לקרוא קודם את הפוסט הזה, כדי לקבל רעיונות לאיזה דברים לשים לב – עוד יותר טוב 🙂

 

אז אלה היו הבייסיקס (להבנתי) של שפת גוף בראיון: קשר עין, שפת גוף פתוחה, ושיקוף. לסיכום, נזכיר שוב: שפת הגוף משנה (מאוד), פשוט כי זה הטבע האנושי להתחשב בה. בפוסט הבא נדון באיך להציג את עצמכם בצורה חיובית בתחילת הראיון. עד אז, להתראות 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *