תקציר מנהלות ד' – התנהלות בין אישית בראיון

שוב שלום, וברוכות הבאות לתקציר המנהלות התקופתי שלנו. תקצירי המנהלות הן הזדמנות טובה לחזור קצת על החומר לקוראות הותיקות של הבלוג. הפעם נחזור על החומר משלושת הפוסטים בנושא התנהלות בין אישית בראיון. חדשה בבלוג ולא בטוחה מה קורה פה? כדאי להתחיל מההתחלה.

 

למה בכלל ההתנהגות הבין אישית בראיון משנה? כי אנשים הם חיות חברתיות שפיתחו במשך שנים אינסטינקטים של תקשורת לא ורבאלית, וכמו שההתנהגות האנושית הזו באה לידי ביטוי בכל סיטואציה אחרת בחיים, היא תבוא לידי ביטוי גם פה (ובגדול).

אתם רוצים להגיע למצב בו המראיין מעריך שהוא ישמח לעבוד איתכם ולאכול איתכם צהריים כל יום.

שפת גוף

אני לרוב שם דגש על שלוש נקודות עיקריות: קשר עין עם המראיין, שפת גוף פתוחה וחיובית, ושיקוף של המראיין.

  • קשר עין – חשוב לשמור על קשר עין שוטף עם המראיין. לא כדאי לבהות באופן רצוף במראיין; רוב האנשים מסיטים את מבטם ממי שהם מדברים איתו בצורה טבעית כל כמה שניות, וזה בסדר. כן כדאי להחזיר את המבט למראיין אחרי שהסטתם את המבט, כל פעם לכמה שניות.
    אם המראיין מספר על המערכת המסעירה שבונים בצוות שלו – בנוסף לשמירה על קשר עין, הוא מאוד יודה לכם אם נגיד תהנהנו כל כמה שניות, ובכך תתנו לו פידבק לא-ורבאלי שאתם עדיין איתו ולא איבדתם עניין 🙂
  • שפת גוף פתוחה וחיובית – מכיוון שראיון הוא סיטואציה מלחיצה, אנשים נוטים לכווץ את שפת הגוף שלהם: לשלב ידיים, לקרב את הכתפיים, ולכופף את הגב. נסו להימנע מהדברים האלה, הם יוצרים אווירה לא טובה, וגם ממשיכים אצלכם את תחושת הלחץ. גם אל תעשו את ההיפך, ותתפרשו בכיסא בפישוק רגליים ו"לארג'יות". נסו לנטרל את ההתנהגות הסגורה: להביא את הגב והכתפיים למצב נטרלי ונוח. אל "תישפכו" לתוך הכיסא, אלא שבו בגב זקוף. אם אתם לא בטוחים מה לעשות עם הידיים כי כרגע אתם לא כותבים או מדגימים משהו, אפשר לשים אותן בצורה לא משולבת על הברכיים, או על משענות הכיסא. אל תעשו תנועות עצבניות עם הידיים מתוך חוסר-מעש, מה שנקרא בלעז don't fidget.
  • שיקוף של המראיין – כחלק מאותה התנהגות לא ורבאלית שמוטמעת בנו בתור בני אדם, אנחנו רגילים לשקף את שפת הגוף של האנשים איתם אנו מדברים. חשוב לא לחקות את המראיין אחד לאחד, אלא בסה"כ לשים לב מה המראיין משדר, ולנסות לשקף את זה. האם המראיין התלוצץ איתכם? יופי, הוא מנסה לשבור את הקרח ולהוציא אתכם מהלחץ, זרמו איתו ופרגנו לו חיוך. מצד שני, מתישהו המראיין ירצין, כנראה בתחילת השאלות הטכניות – שקפו את זה ושדרו לו שאתם מבינים שכמה שהיה נחמד לשוחח, עכשיו הוא צריך לבחון אתכם.

מדי פעם אני שומע את התגובה הנפוצה "למה שאצטרך את זה? אני יודע לדבר עם אנשים, אני גם ככה עושה את זה בחיים :-)". עשו לעצמכם טובה, ובידקו את הטענה הזו בראיון-דמה. מנסיוני, חלק מהאנשים יופתעו 🙂

הצגה ראשונית

הדרך בה תציגו את עצמכם בתחילת הראיון, באופן מילולי ולא-מילולי, תקבע את הרושם הראשוני שתותירו אצל המראיינת. אני מניח שבמהלך חייכם חפרו לכם מספיק שכדאי ליצור רושם ראשוני חיובי, אז לא נחפור עוד וניגש לעניין.

לרוב, המפגש הראשון שלכם עם המראיינת יהיה כשהיא תבוא 'לאסוף אתכם' מאיזשהו איזור המתנה או לובי. היא לרוב תפנה אליכם בסגנון "היי, את פזית?", ייתכן שתציג את עצמה בשמה, בתקווה עם חיוך קל, ולרוב תושיט את ידה ללחיצת יד. זה זמן מצוין לשכוח שאתם לחוצים, ובמקום זה ליצור קשר עין, לפרגן לה חיוך בחזרה, לענות שכן, אתם פזית, וכמובן ללחוץ את ידה.

בשלב די מוקדם בתחילת הראיון, המראיינת תבקש שתספרו על עצמכם, ועכשיו האקשן מתחיל 🙂

הדרך הכי חיובית להציג את עצמכם היא להסביר בכמה משפטים מה הרקע הרלבנטי שלכם, תוך כדי שאתם מוסיפים כמה פרטים שנותנים לאינטראקציה נופך מעט אישי. למשל, "היי, אז אני פזית, אחרי שהשתחררתי מגולני ועשיתי את הטקס המתבקש של טיול אחרי צבא, התחלתי ללמוד מדעי המחשב בבן גוריון, ועכשיו אני בסוף שנה ב'". כדאי להסתפק במשפט או שניים, שמספרים בעיקר על הרקע הרלבנטי שלכם, אבל גם מזכירים בחצי משפט משהו אישי – עדיף משהו חיובי כמו שירות צבאי משמעותי, אם אתם מתכנתים מגיל מוקדם, או אולי אפילו תחביב מעניין. לא כדאי לתת לנופך האישי 'להשתלט על המסר', ועדיף להגביל אותו לכחצי משפט או משפט. אם יש מידע מקצועי רלבנטי שמייחד אתכם ויעניין את החברה, כדאי להזכיר אותו בקצרה: קורסי בחירה רלבנטיים, או סיבה מיוחדת שרציתם להתראיין דווקא בחברה הזו.

המראיינת מצפה להצגה ראשונית של כמה משפטים ספורים. כדאי להיות תמציתיים ולהביא בעיקר אינפורמציה רלבנטית, עם מעט 'תיבול' של נופך אישי. עדיף לבנות מראש את ההצגה הראשונית כך שאתם יודעים אילו נקודות אתם רוצים להעביר, ובאיזה סדר. אבל כדאי לא ליצור רושם שאתם מדקלמים טקסט ששיננתם.

כדאי לשים את הטלפון על שקט, עוד לפני שאתם נכנסים למשרדי החברה.

בהייטק הישראלי לרוב לא מצפים מכם להתלבש באופן רשמי במיוחד לראיון. חשוב רק להמנע מלבוש שמשדר זלזול, כמו גופיות וכפכפים. לגבי לבוש גברים: ג'ינס, טי-שירט ונעלי ספורט הם לבוש יומיומי מקובל בתעשיה, ומנסיוני אין בעיה להגיע לראיון ככה. אפשר גם ללבוש חולצה מכופתרת או חולצת פולו. להערכתי ברוב החברות זה בעיקר לא משנה.

לגבי לבוש נשים, שאלתי מתכנתת שאני סומך עליה: גם לדעתה כדאי פשוט להתלבש מסודר, ולא צריך יותר מזה. אין בעיה ללבוש חולצה ומכנסיים כפי שתיארתי למעלה, וגם אין בעיה ללבוש שמלה. הדבר הכי חשוב לגבי הבגדים, מעבר לכך שהם לא יהיו זרוקים, הוא שאת אישית תרגישי איתם בנוח.

גם לגבי הופעה, צריך בעיקר להימנע ממשהו שעשוי להיתפס כמזלזל, ולסדר את השיער (ו/או הזקן).

החצנת רגשות הפגנת חיוביות

את אולי חושבת שראיון עבודה הוא לא הזמן להתנהגות מוחצנת. אבל משום מה, יש מראיינים שמצפים ממך להפגין רגשות עזים בראיון, בעיקר בטחון עצמי ו-passion.

העניין הוא לא להפגין בצורה מוחצנת רגשות מופרזים. אבל כן כדאי להסביר, קודם כל לעצמך, ואח"כ בראיון, למה את מתעניינת דווקא בקורסי הבחירה/פרוייקטים שבחרת לעשות. גם אם התשובה היא "זה הקורס בחירה שהסתדר הכי טוב במערכת", נסי למצוא דברים שאהבת בו, ולהימנע מתשובות לקוניות בסגנון "זרמתי עם מה שהוצע לי" – זה פתח לאובדן נקודות מיותר.

גם לגבי הפגנת בטחון עצמי, לא כדאי 'לשחק אותה'. הדגשים על שפת גוף מתחילת הפוסט יעשו את רוב העבודה, ואמורים למנוע ממך לשדר חוסר בטחון עצמי מופגן. מה שכן, למי שיש בעיות לחץ (תופעה נפוצה שאין מה להתבייש בה), כדאי לעבוד עליהן לפני תקופת חיפוש העבודה. אני בוודאי לא מומחה לנושא, אבל יכול להציע לנסות טכניקות הרגעות שונות (אולי מדיטציה, או אולי זה?), ובמידת הצורך לעשות הרבה ראיונות דמה עם חברים, עד שרואים ש'העסק זורם'.

אגב, בהחלט הגיוני לתהות האם לסנן מועמדים לפי החצנת הרגשות שלהם היא אסטרטגיה הגיונית למעסיק. אנשים מכובדים ממני פירסמו דברים שגורמים לי לחשוש שמא אולי לא. אבל כרגע הרבה אנשים מראיינים ככה, וכדאי לקחת את זה בחשבון. בכל מקרה, החצנת רגשות או לא, יהיו מראיינים שפשוט לא ילך לכם איתם, ולא באשמתכם. המשיכו הלאה לראיון הבא כאילו לא קרה כלום, ואז היזכרו שבעצם באמת לא קרה כלום 🙂

שאלות על החברה בסוף הראיון

סוף הראיון נותן לך הזדמנות נוספת להדגים התלהבות, כשהמראיינת תשאל אותך אם יש לך שאלות: כן, יש לך שאלות, ועוד איזה! 🙂 חשוב לשאול שאלות, כי המראיינת מצפה שתשאלי שאלות, ואם 'תייבשי אותה', זה יפגע באינטראקציה הבין-אישית.

זה לא קריטי מה תשאלי, כל עוד את שואלת משהו על החברה (לא "מה תהיה המשכורת שלי"), וממשיכה לשמור על אווירה חיובית ולהפגין התעניינות. זאת גם הזדמנות להראות למראיינת שקראת על החברה לפני הראיון: למשל לשאול "הבנתי שהמוצר שלכם עושה ככה וככה, ולכן הלקוחות הם חברות כאלה וכאלה – הבנתי נכון?". רוב המראיינים ישמחו לחפור לענות בהרחבה.

אם המראיינת היא מתכנתת בכירה או ראשת צוות, כדאי לשאול שאלות טכניות: איך נראה תהליך הפיתוח, באיזה שפות וטכנולוגיות משתמשים, האם יש טסטים אוטומטיים, האם היא יכולה לתת פיצ'ר שאת עשויה לעבוד עליו, וכו'. השאלות הללו הן הזדמנות לעמוד על טיבה המקצועי של המשרה.

אם המראיין הוא איש לא טכני, למשל מ-HR, כדאי לשאול על החברה: על המוצר שהחברה מוכרת, האם בין הלקוחות יש חברות ידועות, כמה אנשים יש בקבוצת הפיתוח, האם הגיעו ג'וניורים בעבר ומה קרה איתם, וכו'.

השאלה על הג'וניורים שהגיעו בעבר מאפשרת להעריך מה הסיכוי שתגיעי ו'זה לא יסתדר'. התשובה האידיאלית היא "בטח, כל שנה מגיעים כמה ג'וניורים, רובם ממשיכים בחברה כמה שנים". זאת אינדיקציה שהחברה יודעת לגייס ג'וניורים שמתאימים לה, יודעת להכשיר אותם, ויודעת למה לצפות מהם. אם אנשים נשארים כמה שנים, אז כנראה שההתקשרות היתה מועילה לשני הצדדים. שימי לב לתשובות בסגנון "מגיעים פעם ב-" או "לא, את תהיי הראשונה" – אם יש לך אלטרנטיבות, לא ברור שכדאי להמר על חברה שבחיים לא שכרה ג'וניור, לא בהכרח יודעת איך להכשיר ג'וניור, וכו'. המראיינת לא תנדב את המידע הזה, אז אם את חושדת שיש פה בעיה, נסי לשאול בזהירות "אפשר לשאול כמה בערך הגיעו? שניים-שלושה? עשרה?", "ואפשר לשאול כמה מהם עדיין עובדים אצלכם?".

זהו בינתיים. נתראה בפוסט הבא 🙂

הפוסט פורסם לראשונה באתר של הבלוג ב-The Marker.