את אולי חושבת שאת סטודנטית לקראת שנה ג', שנכנסת לחוצה לראיון עבודה, ולכן אולי זה לא הזמן להתנהגות מוחצנת. אבל משום מה, יש מראיינים שמצפים ממך להפגין רגשות עזים בראיון – בעיקר בטחון עצמי ו-passion. כן כן, אני רציני לגמרי.
העניין פה הוא לא להפגין בצורה מוחצנת רגשות מופרזים – את לא שחקנית בטלנובלה. גם לא כדאי לקחת מילולית את הקריטריון מהמאמר הנ"ל, ולדבר בכוונה מהר ובצורה נלהבת. אבל כן כדאי להסביר, קודם כל לעצמך, ואח"כ בראיון, למה את מתעניינת דווקא בקורסי הבחירה/פרוייקטים שבחרת לעשות. גם אם התשובה היא "זה הקורס בחירה שהסתדר הכי טוב במערכת", נסי למצוא דברים שאהבת בו, ונסי להימנע מתשובות לקוניות בסגנון "זרמתי עם מה שהוצע לי" – זה פתח לאובדן נקודות מיותר.
בואי ניקח כדוגמה את המקרה שלי כסטודנט בשנה ג'. תחום העניין העיקרי שלי בתוך מדעי המחשב היה רשתות, ואכן רוב קורסי הבחירה שלי היו בנושא הזה. קורות החיים שלי שיקפו את זה, בעיקר כי הפרוייקט המרכזי שלי בתואר עסק בסימולציה של התנהגות של ראוטרים באינטרנט (הפרוייקטים הללו באוניברסיטת ת"א נקראים "סדנה"). מכיוון שכך, מראיינים שאלו אותי פה ושם שאלות בסגנון "וואלה, רשתות זה נושא מעניין, איך הגעת להתעניין בזה?". לפני שאדגים תשובה מוצלחת, אדגים את התשובה 'הנכונה' והמאוד לא-מוצלחת:
"השותף הקבוע שלי לפרוייקטים, שאני סומך עליו אישית והוא גם סטודנט מצטיין, אמר לי שנראה לו שהוא לוקח סדנה הסמסטר. האמת שזה בקושי הסתדר לי בלו\"ז, אבל ברגע שהוא אמר לי את זה, היה ברור לי שאני מצטרף אליו, מה שהוא לא עושה. במקור הוא בכלל רצה לעשות סדנה באינטליגנציה מלאכותית, אבל לא נכנסנו בבידינג, אז מבחינתו רשתות היתה העדיפות השניה." זה הסיפור האמיתי, שנחשף פה לראשונה 🙂
לחלופין, בואי נחשוב ביחד איך אפשר לענות תשובה קצת יותר מוצלחת, שמכילה רק דברים נכונים ולא יוצרת רושם מוטעה במיוחד. למשל, אפשר לענות: "תמיד התחברתי יותר לצד המעשי בתואר, של תכנות, מבני נתונים וכו', ופחות הוכחות ו-P!=NP. בת"א כל סטודנט צריך לבחור סדנה בתואר, ונוצרה הזדמנות שמרצה שממש נהניתי ללמוד אצלה בסמסטר קודם העבירה סדנה ברשתות, ועוד השותף הקבוע שלי לפרוייקטים גם רצה. כבר קודם היה ברור לי שאני רוצה להיות מתכנת, ולא תיאורטיקן כשאהיה גדול 🙂 אבל זה ספציפית מה שהכניס אותי לנושא של תקשורת, ובגלל שממש נהניתי מהסדנה, שאר קורסי הבחירה שלי בהמשך גם היו בנושא." אני מקווה שתסכימי איתי שהתשובה השניה צפויה ליצור רושם הרבה יותר טוב אצל כל מראיין, במיוחד אם הוא מזדהה עם המאמר שקישרתי אליו למעלה.
עד כה לגבי passion, ועכשיו לבטחון עצמי. גם פה – את לא שחקנית בטלנובלה, ואני לא ממליץ 'לשחק אותה'. הדגשים על שפת גוף מהפוסט בנושא יעשו את רוב העבודה, ואמורים למנוע ממך לשדר חוסר בטחון עצמי מופגן. מה שכן, למי שיש בעיות לחץ (תופעה נפוצה שאין מה להתבייש בה), כדאי לעבוד עליהן לפני תקופת חיפוש העבודה. אני בוודאי לא מומחה לנושא, אבל יכול לפחות להציע לנסות טכניקות הרגעות שונות (אני אישית ממליץ על מדיטציה, אבל מה שעובד בשבילכם – אולי זה?), ובמידת הצורך לעשות הרבה ראיונות דמה עם חברים, עד שרואים ש'העסק זורם'.
למקרה שזה לא ברור, הסינון הזה סביב החצנת רגשות נראה לי, אממ, לא אופטימלי. זאת גם המסקנה הטנטטיבית בשני מקומות שמנסים לערב data בראיונות, פה ופה. וכמובן, נדמה לי שאנשים טיפה יותר מכובדים ממני פירסמו דברים דומים.
יום אחד, אחרי שנשנה ביחד את עולם הראיונות, ניזכר בבדיחות הדעת שפעם מראיינים משום מה התחשבו בזה 🙂 עד אז, לצערי זה מה יש, וכדאי לקחת את זה בחשבון. אני לא מתאפק, וחייב להדגים את זה בעזרת סיפור אישי.
בתקופת הראיונות שלי לקראת סיום התואר, הגעתי לראיון במקום שלא שמעתי עליו יותר מדי, ולכן לא ידעתי אם אני מעוניין להגיע דווקא לשם. כצפוי, בשלב מסוים המראיין שאל אותי איזה נושאים מהתואר מעניינים אותי במיוחד, ועניתי שאני מתעניין ברשתות, בין השאר ב-TCP congestion control. מסיבות שלא היו ברורות לי, המראיין הגיב מיד שהעולם בדרך לרדת מהשימוש ב"פרוטוקולים כמו TCP, ובמקום זה עוברים לפרוטוקולים שמסוגלים להבטיח קצב תעבורה מסוים". לאלו מכם שטרם למדו קורסים בנושא: העמוד שאתם קוראים בדפדפן שלכם ברגע זה, הגיע למחשב שלכם באמצעות TCP, כמו (כמעט*) כל אתר אינטרנט אחר שאי פעם פתחתם. בשעתו, איך שהמראיין אמר את זה, חשבתי לעצמי: "אוקיי, נפתרה הדילמה. אם המנהלים שם עד כדי כך לא מבינים מהחיים שלהם, אני לא רוצה להגיע לשם". הגבתי למראיין ב"הממ, מעניין מאוד", והמשכתי להריץ את הראיון על טייס אוטומטי כשאני רק מחכה שהוא יסתיים. אח"כ, כשהגעתי למאמר אליו קישרתי למעלה, שמציע לסתור דברים נכונים שהמרואיין אומר, התחלתי לחשוב שאולי המראיין השתמש 'בחוכמה' בטקטיקה הזאת. (לאלו מכם שתוהים האם יכול להיות שאני פשוט לא מספיק passionate לגבי TCP congestion control: לצערי, אני חולם על זה בלילה.)
אני חושב שהסיפור הזה מדגים נקודה כללית יותר: יש מראיינים שפשוט לא ילך לכם איתם, ולא באשמתכם. כמו שכתבתי בעבר, לצערנו התהליך העסקי של שכירת מתכנתים היום הוא numbers game עם אחוז שגיאות גבוה. מעסיקים מניחים שיש להם אחוז שגיאות גבוה ולכן הם צריכים לראיין הרבה מועמדים, וגם לכם כדאי להניח שיש להם אחוז שגיאות גבוה ולכן תצטרכו להתראיין בהרבה חברות. אלה פשוט הפרמטרים של המשחק, וכדאי להיערך להם מראש.
שאלות על החברה בסוף הראיון
בנוסף לשפת גוף, יש לך הזדמנות נוספת להדגים כמה את נלהבת (תרגום באדיבות גוגל טרנסלייט של המלה animated, אותה מחפש ג'ואל ספולסקי במרואייניו) בסוף הראיון, כשהמראיינת תשאל אותך אם יש לך שאלות. כפי שכתבתי בעבר – כן, יש לך שאלות, ועוד איזה! 🙂
קודם כל, בואי נסביר למה חשוב לשאול שאלות: בואי נניח שהחברה הכי טובה שלך כבר עובדת באותו מקום, ובדיוק אתמול ישבת איתה לקפה ושאלת כל מה שאפשר לדמיין. עדיין, חשוב לשאול שאלות. הסיבה היא שהמראיינת מצפה שתשאלי שאלות, ואם 'תייבשי אותה', זה יפגע באינטראקציה הבין-אישית. במקום זה, עדיף לשמור על חיוביות.
זה לא קריטי מה בדיוק תשאלי, כל עוד את שואלת משהו על החברה (לא "מה תהיה המשכורת שלי" וכו'), וממשיכה לשמור על אווירה חיובית ולהפגין התעניינות. בנוסף לכך, זאת הזדמנות להראות למראיינת שעשית שיעורי בית, וקראת על החברה לפני הראיון: נסי למצוא דרך להפגין את זה, אפילו עם שאלה בסגנון "הבנתי שהמוצר שלכם עושה ככה וככה, ולכן הלקוחות הם חברות כאלה וכאלה – הבנתי נכון?". רוב המראיינים ישמחו להרחיב על מה המוצר שלהם עושה בתגובה לשאלה כזו.
בהנחה שהמראיינת היא מתכנתת בכירה או ראשת צוות, הגיוני לשאול שאלות בעלות אופי טכני: איך נראה תהליך הפיתוח, באיזה שפות וטכנולוגיות משתמשים, האם יש טסטים אוטומטיים, האם היא יכולה לתת בשלוף פיצ'ר שאת עשויה לעבוד עליו (או פיצ'ר שג'וניור דומה לך עבד עליו בשנה האחרונה), וכו'. מעבר לכך שכדאי לשאול שאלות כי זה מצופה, השאלות הללו הן גם הזדמנות מצוינת לעמוד על טיבה המקצועי של המשרה, ועל כך בפוסט עתידי.
לחלופין, אם המראיין הוא איש לא טכני, למשל מ-HR, עדיין חשוב לשאול שאלות, רק שהן לרוב יהיו על החברה. אפשר לשאול יותר על המוצר שהחברה מוכרת, האם בין הלקוחות יש חברות ידועות, כמה אנשים יש בקבוצת הפיתוח, האם הגיעו ג'וניורים בעבר ומה קרה איתם, וכו'.
השאלה על הג'וניורים שהגיעו בעבר היא הזדמנות טובה להבין מה הסיכוי שתגיעי ו'זה לא יסתדר', וכדאי לשאול אותה גם בראיון עם ראשת צוות, וגם בראיון HR. התשובה האידיאלית מבחינתך היא "בטח, כל שנה מגיעים כמה ג'וניורים, רובם ממשיכים בחברה כמה שנים". זה אידיאלי מכיוון שזאת אינדיקציה שהחברה יודעת לגייס ג'וניורים שמתאימים לחברה הזאת ספציפית, יודעת להכשיר אותם, ויודעת למה לצפות מהם. בפועל, אם אנשים נשארים כמה שנים, זאת אינדיקציה שההתקשרות כנראה היתה מועילה לשני הצדדים – החברה היתה מרוצה מהעובד, והעובד הג'וניור כנראה היה מספיק מרוצה, וכנראה הרגיש שהוא צובר מספיק נסיון כדי לא להחליף עבודה. שימי לב אם את מקבלת תשובות בסגנון "לא, את תהיי הראשונה" – אם יש לך אלטרנטיבות, לא ברור שכדאי להמר על חברה שבחיים לא שכרה ג'וניור, לא בהכרח יודעת למה לצפות, לא בהכרח יודעת איך להכשיר ג'וניור, וכו'. בדומה, כדאי לך 'להוריד נקודות' לחברה אם בעבר הגיעו ג'וניורים, אבל לא בשנים האחרונות, או שהגיעו ג'וניורים, אבל הם לא המשיכו בחברה תקופה משמעותית. המראיינת לא תנדב את המידע הזה, אז אם 'נדלקה אצלך נורה' שאולי יש פה בעיה, נסי לקחת את הדיון לכיוון של מספרים: נסי לשאול בזהירות "אפשר לשאול כמה בערך הגיעו? שניים-שלושה? עשרה?", "ואפשר לשאול כמה מהם עדיין עובדים אצלכם?".
מטבע הדברים, סטארטאפ שקיים רק שנתיים, לא גייס המון ג'וניורים בעבר, ולכן גם הסיכוי שזה לא יסתדר איתו, בגדול, עולה. חלק מהעצות למנהלי סטארטאפים אף מציעות במפורש לשכור עובדים במהירות, ואם לא מסתדר – פשוט לפטר אותם. אבל זאת כמובן צריכה להיות החלטה שלך האם להעדיף סטארטאפ או חברה גדולה, והשיקול הזה צריך להיות רק אחד ממערכת של כמה שיקולים – לא כדאי לפסול מראש חברות קטנות רק בגלל זה… אולי אפילו נדבר על זה בפוסט עתידי.
זהו בינתיים. נתראה בפוסט הבא 🙂
* בשנים האחרונות יש את QUIC, פרוטוקול אחר שגוגל משתמשים בו לחלק מהאתרים שלהם. הראיון היה בערך עשר שנים לפני שגוגל התחילו להשתמש ב-QUIC.
הפוסט פורסם לראשונה באתר של הבלוג ב-The Marker.